על אבות כהורים- גיל שנה עד שנה וחצי - Peachy - הנחיית הורים ייעוץ שינה
15906
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-15906,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,no_animation_on_touch,qode-theme-ver-13.1.2,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

על אבות כהורים- גיל שנה עד שנה וחצי

על אבות כהורים- גיל שנה עד שנה וחצי

בפוסטים הקודמים כתבתי על אבות כהורים ותפקידם המשמעותי בתקופת ההריון, התקופה ההתחלתיתתקופה עד גיל חצי שנה ומחצי שנה עד גיל שנה.

בסביבות גיל שנה, עד שנה וחצי הקפיצה המוטורית של התינוק הופכת למשמעותית ביותר. רוב התינוקות כבר הולכים בשלב הזה ומתחילים לומר מילים ראשונות. הם נהנים להפגין את היכולות הפיזיות שלהם, מה שמוביל את ההורים להתרוצץ סביבם הרבה. מבחינה התפתחותית זה שלב חשוב מאוד משום שהפעוט חוקר את הסביבה שלו ולומד מה מסוכן עבורו. הסקרנות והביטחון שלו בעולם מאפשרים לו את זה וכך גם ההורים אמורים.

אצלנו בבית, זה השלב שבו בעלי הפגין את היכולות המדהימות שלו עם הבנות. הוא אפשר להן לעלות על מתקנים בגן שעשועים ואתגר אותן מבחינה מוטורית, על מנת שיחוו חוויות הצלחה.

לפעמים עשה זאת למורת רוחי, כאשר נתן להן לעלו על מגלשות שהיו נראות לי מסוכנות מדי, או היה מרים אותן גבוה מדי. אך הן היו מגיבות בצחוק מתגלגל ובהנאה- שם התחזק הקשר בין בנותי לאביהן האהוב.

ולכן למדתי להרפות, לתת להם את זמן הפעילות שלהם בלי ההתערבות שלי. במקרים שאני מרגישה שזה יותר מדי עבורי, אני מתרחקת מהסיטואציה ונותנת להם להתמודד בטריאדה שלהם.

במקומות שהם גבול אדום, (למשל כשלתפיסתי קיימת סכנת לחיים שלהן), אני מנהלת שיח עם בעלי, מציגה לו את הקווים האדומים ומזכירה לו אותם מדי פעם. לדוגמא: הקו האדום שלי הוא התנהלות נכונה, זהירה וערנית ליד כבישים. בכניסה לכביש, מעבר חציה, חניה, או כל מקום שיכולות להסתובב בו מכוניות, אני תמיד אבקש שיתנו לי יד- לא משנה כמה הכביש קטן, או כמה מכוניות עוברות בו בשעה. לא פעם ראיתי שבעלי לא דורש את אותו הדבר ושהן יכולות ללכת חופשיות בכביש כאשר הן איתו. דברתי אתו על זה והסברתי לו כמה זה מסוכן. לא תמיד יש יישום מידי של הדברים, לכן צריך לדבר לתזכר, להסביר שזה קו אדום, עד שזה מתיישב לצד השני.

אחרי גיל שנה וחצי למעשה ישנה רגיעה מסוימת מבחינת הקפיצות המוטוריות והשלב ההתפתחותי הגדול הבא הוא הגמילה ואותו פוגשים בדרך כלל בגיל שנתיים לערך.

יש שינויים קטנים אחרים שהפעוט עובר ומשפיעים על היחסים של כולם בבית: מעבר של הפעוט לחדר משלו, הפסקה של הנקה, מעבר למיטת מעבר, מעבר מאכיל מבקבוק, לאכילה מצלחת. כל המעברים הקטנים האלה משפיעים ומשנים את מארג היחסים בין כל בני הבית.

בנוסף, בשלב זה, ימי שבת הופכים להיות בילוי של ממש. ברוב המקרים זה זמן המשפחה כמעט היחיד שיש. תחליטו יחד מה אתם רוצים לעשות בשבתות ומה הציפיות לגבי הזמן המשותף שלכם. אגב, לא תמיד תמיד זה חייב להיות זמן משותף אם היית כל השבוע עם הילד בבית כי היה חולה, את יכולה להחליט שבשבת את בהפסקה עם ספר בים- טודו בום!

מה עושים?

אבות- חשוב מאוד להיות מעורבים בשלבים ההתפתחותיים של התינוק. תגלו התעניינות, תקראו גם אתם בלוגים וחומרי ידע שיכולים לספק לכם הרחבה על עולם ההורות. תציעו ותביעו את עצמכם מול בת הזוג. היא לא צריכה ליזום את הכל. אתם יכולים להציע בעצמכם שנראה לכם מתאים שהתינוק יעבור למיטת מעבר. אתם לא צריכים שהיא תתקשר להגיד לכם שהיום ראתה את הבייבי שלכם מטפס מבעד למעקה ושתקנה מיטה מחנות בדרך הביתה.

תצרו זמן משותף עם התינוק שלכם, סביר שהוא כבר קורא בשמכם. תקדישו לו זמן, צרו טקס מיוחד רק שלכם, עם אופי וצבע משלו. תוציאו אותו לפחות פעם בשבוע מהגן- מבטיחה לכם שאין כמו המבט המואר של תינוק שמנסה לרוץ הורה שפוגש אותו אחרי יום ארוך במעון.

אמהות- הפקידו את האחריות על המעורבות ביד בן הזוג. אל תתזכרו, אל תנדנדו- אל תצרו דפוס שיהפוך אתכן למזכירה האישית שלו. מניסיון שלי, כשמרפים, הצד השני מתאזן ולוקח על עצמו את הדבר.

תייצרו פלטפורמה לזמן אינטימי ואישי רק שלכם. חזקו את הקשר עם חברים שאתם אוהבים. אם יש חברים עם ילדים באותו הגיל, אפשר לייצר מפגשים משותפים- זה כיף אמיתי. אל תקבלו החלטות לבד! תמסדו קבלת החלטות משותפת ביניכם לגבי הטיפול בתינוק, בסגנון של "מה אתה חושב, אולי ביום שישי נקפל את בגדי הקיץ ונעביר אותם הלאה"- במקרה הזה, את גם מתייעצת וגם כבר קובעת זמן שבו תוכלו לעשות את הפעילות יחד ולא תצטרכי להתמודד אתה לבד. זה נכון לפרטים הקטנים ביותר ועד לנושאים חשובים יותר כמו טיפולים רפואיים, ענייני מעון וכו'.

אין תגובות

להעלאת תגובה