למה הדרכת הורים עובדת?

19 ינו למה הדרכת הורים עובדת?

בשנה האחרונה התחלתי להתעמק בהדרכת הורים.

מי שמכיר אותי בפן המקצועי יודע שהתחלתי מייעוץ שינה, אבל משהו שם היה חסר.

שינה היא נגזרת של המון דברים שקורים בבית: שותפות בזוגיות, לוח זמנים, מענה לצרכים, הורות חדשה. 

איכשהו הרגיש לי שהרבה פעמים הייעוץ שינה נותן מענה צר למקרים מסוימים.

התחלתי לעשות קצת זום אאוט, ללמוד ולהתנסות בהדרכת הורים שמכילה בתוכה נושאים רבים אחרים.

אני ממש שמחה לבשר שכל משפחה שהתחלתי לעבוד אתה דיווחה על איזשהו שיפור, כבר אחרי 10 מפגשים.

הדרכת הורים- קסם

אז מה בעצם קורה בהדרכות הורים? 

קראתי באיזשהו ספר שהורים חוששים נורא מאנשי מקצוע בהיבט ההורי משום שחווים התקפה וביקורת.

אני אשקר אם אומר לכם שאני תמיד נטולת שיפוט כלפי ההורים, אבל בסוף התפקיד שלי הוא להעביר מסר מסוגלות להורים.

בהרבה מקרים, הורים הגיעו אלי במחשבה שהילד זקוק לטיפול.

אבל אחרי מחשבה משותפת הבנו שכדאי להתחיל קודם מההורים. במיוחד בגילאים הצעירים מאוד.

אפשר לקחת ילד בן 3 לאינסוף מפגשים טיפוליים אישיים, אבל עד שההורה לא מתכוונן, העבודה עם הילד חסרת ערך.

מראה מראה שעל הקיר

בגיל צעיר ההורה הוא הדמות המרכזית עמה הילד בא במגע, הוא למעשה השתקפות של ההורה.

צריך לשנות משהו בהתנהגות של ההורה כדי שמשהו אצל הילד ישתנה.

חשוב להבין- בשביל להרגישה הקלה עם הילד, לא צריך שינוי של 180 מעלות. מספיק חמש מעלות 🙂

לפעמים צריך לדייק רק לדייק איזה ניואנס בהתנהגות של ההורה,

לפעמים צריך שההורה רק יחזיק בראש עוד איזה זווית הסתכלות על הילד,

לקבל עוד מידע כדי להרחיב את החשיבה.

הפואנטה היא שילדים בגילאים צעירים, פחות צריכים טיפול ויותר אלו ההורים שזקוקים להדרכת הורים כדי שילדיהם יוכלו לעשות שיפט לעמדה שלהם.

הדרכת הורים היא מסגרת חשיבה נהדרת לחשוב את הילד,

להעלות את מה הוא מעורר בנו.

כמה הזדמנויות יש לנו לשבת ופשוט להתלבט לגבי העמדה ההורית שלנו והאם היא מועילה או מזיקה.

בעבודה יש כל הזמן ישיבות… שולחנות עגולים… סיעור מוחות.

הדרכת הורים קצת מזכירה את זה במובן הזה שהיא מהווה מסגרת חשיבה.

האיש מקצוע נמצא שם כדי לתת כלים, ללמוד את המשפחה ממקום שהוא "פרש אייז"

על סוגיה שההורים מתמודדים בה כבר זמן (והיא כואבת כמובן).

סיפור אישי

אני יכולה לשתף שאני עוברת תהליך עם עצמי בכל מה שקשור לאכילה של בני הקט בן השנה.

עם בנותי התאומות הגדולות, זה התחום שהכי הזנחתי.

הקפדתי על שינה, על לוחות זמנים, על זמן איכות… אבל כשזה הגיע לאכילה- לא יכולתי להיות שם.

כך יצא שמעולם לא התנסתי בעולם הטעימות, הבייבי- לד וכו'.

אבל אני כבר למדתי שכשזה מגיע לילדים- היקום תמיד זורק אותנו להתמודדות עם המקומות שהכי קשים לנו.

כאילו אומרים לנו- "כאן צריך לעשות תיקון", "כאן יש לנו שיעור".

ונכנסתי לאירוע הזה מוכנה ללמוד, מוכנה להיות קשובה.

הבעיה העיקרית היתה שכשגיל התחיל לאכול הייתי נמצאת בתחושת דריכות שהוא עלול להחנק בכל רגע.

כל פעם שהוא השתנק הייתי מצטמקת בתוך הכסא שלי,

וכשההשתנקות היתה נשמעת ל קצת יותר מדי קשה, הרמתי אותו בבהלה ודפקתי לו על הגב.

התחלתי לשים לב שלא נעים לו בזמן האוכל.

נראה שהוא מתוח כמוני, וארחי כמה אירועי שיעול הוא פשוט איבד כל עניין הסיטואציה.

למזלי, זיהיתי את זה בזמן.

אימצתי לעצמי אשת מקצוע שהיתה מוכנה לקחת אותי כ"פרוייקט" ולעזור לעודד אותי כשהייתי צריכה.

אני כבר קצת יותר משבועיים בתוך זה וכבר אני מרגישה הרבה יותר טוב וכך גם התגובה של גיל.

הוא ממש נהנה מהאוכל שאני מגישה לו. אוכל יפה בעצמו, נמרח באוכל ואוהב לטעום מגוון של מאכלים.

אני עוד לומדת הרבה דברים- איך לא להלחץ כשהוא משתעל, איך לא לוותר על ארוחות,

איך לקחת ארוחות גם לזמנים שאנחנו לא בבית, איך לשים לב לכמויות האוכל, איך לתווך את כל השינוי הזה בבית.

זה מעורר כל מני תגובות, למשל השינה שלו די השתבשה מזה…

אז עקומת הלמידה כל הזמן נמצאת שם… אני רק דואגת שתהיה בכיוון הנכון.