הילד כמשאב

17 מרץ הילד כמשאב

עשיתי תרגיל הכנה ללידה עם הדולה שלי לפני כמה שבועות. התרגיל נעשה בעזרת קלפים ואחד הקלפים שיצא לי הוא "הילד כמשאב".

היא שאלה אותי למה יצא לי הקלף הזה ובכך שלחה אותי לחשיבה מעמיקה בנושא.

בחשיבה האוטומטית, ילדים לא יכולים להיות משאב, אלא בדיוק להפך.

ילד הוא הסיבה העיקרית לתחושת דלדול משאבים. מכירים את זה שהחברה הטובה נכנסת להריון?

היא מפנטזת איך תהיה הלידה שלה ("ברור שטבעית"), ואיך היא תקנה את הכי טוב בשבילו,

ואיך היא תצליח ישר לרדת במשקל כי נרשמה לקבוצת תמיכה.

ואת אומרת לה (לפעמים אפילו רק בלב) "חכי, חכי": חכי שתרגישי את הלם הצירים הראשון.

חכי שתביני שאחרי שהוצאת אלפי שקלים על עגלה, היא תופסת לך את כל הבגאז'.

חכי שתביני שלא כל כך מהר תתפני לקבוצת תמיכה, כי יש לך תינוק לדאוג לו הרבה לפני שאת דואגת לעצמך.

ובתקופת הקורונה?

אז כמובן שבתקופתנו אנו, החוויה אפילו מתעצמת.

הג'ינגול הבלתי אפשרי הזה בין הילדים, העבודה, משימות הבית, הרצון לזמן עצמי…..

איך בכלל אפשר לחשוב שילד הוא כל דבר חוץ מצורך אנרגיה?

דברתי עם איזה אמא שאמרה לי בתמימות שעד שעה 16:00 היא "דווקא" מסתדרת,

אבל אחר כך, היא ממש מרגישה איך הכוחות מתנדפים לה מהגוף.

פתאום כל שאלה של הילד נשמעת כאילו הוא מנסה לעשות דווקא, כל בכי נשמע מיותר וקטנוני.

 

ובכל זאת- אנחנו נמצאים בתקופת בייבי בום.

רופא אחד ספר לי שהוא לא זוכר תקופה כל כך עמוסה במשך כל הקריירה שלו.

אנשים רוצים להביא עוד ילדים, למרות הקושי ולמרות הידיעה שילד יגזול מהם משאבים.

איך יכול להיות שהילד הוא משאב?

הגיע אלי סרטון בנלי מאוד שגרם לי להתרגש. בסרטון רואים תינוק שאבא שלו מצחיק אותו.

התינוק צוחק בקולי קולות, מה שמוביל לשרשרת צחוק בין האבא לבן.

בשבילי הסרטון הזה המחיש בדיוק את הרעיון של הילד כמשאב.

הצחוק והשמחה שילד מביא לסביבה שלו היא משאב אמיתי.

הרגעים הקטנים האלה שאתה צופה בילד שלך חווה משהו לראשונה, הם רגעים של השראה.

הם מלמדים אותנו הרבה על הרגעים הראשוניים הללו שאנחנו שכחנו, כמו הפעם הראשונה שטעמנו גלידה,

או הפעם הראשונה שראינו שיירה של נמלים.

ילדים מכניסים לנו משאב של משמעות לחיים ולמצב של עשייה וחשיבה על נושאים עמוקים כמו: סיפוק, מוסר,

אהבה, יכולת (אני יכולה למלא כאן דף שלם)….

אבל הנה העניין הטריקי-

לרוב המשאב שהילד יתן לנו הוא המשאב הבלתי נראה, לא זה הקונקרטי.

אנחנו לא יכולים להכנס לאיזה חשבון בנק דמיוני ולראות כמה מהמשאב הזה נשאר לנו,

כפי שאנחנו יכולים לעשות עם חשבון הבנק שלנו.

ואני מרשה לעצמי להשתפך ככה, כי אני באמת מאמינה בזה וכי הקדשתי את כל הדיסקליימר בחלק הראשון

לציניקנים ולמצקצקים 🙂.

זה אמיתי. הילד הוא אכן משאב.

כמה כיף יהיה אם נצליח לחשוב על זה גם אחרי שעה 16.00 כשהכוחות שלנו אזלו?