הגיע הזמן לדבר על זה- התמודדות עם מסכים בגיל הרך

07 אוק הגיע הזמן לדבר על זה- התמודדות עם מסכים בגיל הרך

אין הורה שהתמודדות עם מסכים בגיל הרך לא מטרידה אותו, מי יותר ומי פחות.

״מסכים״, הם אחד הנושאים שהורים מדור ה-Y, הכי עסוקים בו.

כניסת המסכים לחיינו היוותה שינוי משמעותי בכל תחום בחיים שלנו, לרוב השינוי נתפס כחיובי, אבל ברגע שמתחילים לדבר על מסכים וחינוך כולם מתחילים לסגל טון ביקורתי: ״זה לא טוב״, הם נהיים זומביים, איפה הכישורים החברתיים, זו התמכרות…

נשמע מוכר?

אני לא מזלזלת בשינוי העצום הזה, אני רק רוצה לשים סימני שאלה על כל הסימני קריאה הללו.

כי השינוי התחולל לא רק בשדה החינוכי הרי, אלא גם התחולל אצלנו. גם אנחנו מתמודדים על הזומביות שלנו וההתמכרות למסכים שלנו, אבל איכשהו בשיח החינוכי העובדה הזאת נשמטת.

מסכים בגיל הרך- חומר למחשבה

דוגמא אישית– כשהבן שלי בגיל 9 חודשים רואה אותי מחזיקה את המכשיר הנייד כל הזמן, מצלמת אותו, עסוקה בו ומחוברת אליו רגשית, הוא מבין שיש משהו במכשיר הזה (מעבר לזה שהוא מאיר ויש עליו כפתורים), שיש לשים לה אליו. שיש לתת לו יחס מיוחד כפי שאמא נותנת.

שימו לב למשל לתגובה שלכם כשהטלפון נופל. אנחנו מיד נרוץ אליו, נבדוק שהוא לא נסדק, נלחץ על משהו לוודא שהוא עובד במן חרדת קודש כזאת… ובינתיים הילד מסתכל עלינו. אגב, כשהוא נופל, אנחנו אומרים לו קום חמוד… לא קרה כלום..

איזון– כמו תמיד איזון הוא שם המשחק. אין הורה שלא יודה שלפעמים עדיף לשים את הילד מול המסך כדי להקנות כמה דקות של שקט. אבל כמה אנחנו עושים את זה? האם אנחנו מעדיפים לעשות את זה על פני להתמודד עם רגע חינוכי באופן עקבי או שאנחנו באמת עושים את זה כמוצא אחרון?

אני רואה לא מעט תינוקות יושבים בעגלה עם טלפונים, רק כדי שההורים יוכלו לדבר קצת בבית קפה.

ומה לגבי לאכול מול מסך? את זה גם אתם עושים?

תבררו טוב טוב את כמות הפעמים שאתם משתמשים בכלי הזה לשקט שלכם לפני שאתם מדברים על מסכים כעל ״המכה של התקופה״.

הסכנה האמיתית– היא דווקא לא בזמן איכות עם הילדים, אלא בתחושת הנוכחות הרגשית שישנה בבית. אם הילד מעדיף לצפות בטלויזיה כמנגנון התמודדות עם כאב ונרמול של תחושה, אנחנו נכנסים לטריטוריה פתלוגית.

חשוב תמיד להחליף מילים עם הילדים ולראות איך הם מרגישים. שיחה טובה עדיפה על בריחה לתוך עולם הטלויזיה.

של מי המסך הזה? לא פעם אני נתקלת בפעוט שאוחז בטלפון של ההורה, אבל מתנהג כאילו המכשיר הזה הוא במאה אחוז שלו. נכון שזה כלי שמדי פעם חולקים אותו עם הילדים, אבל חייבת להיות בהירות שטלפון הוא מכשיר אישי מאוד ואי אפשר לשחק בכל הפונקציות שלו, כמו שאי אפשר להיות אתו כל הזמן.

יש סצינה מוכרת של אמא שמבקשת את הטלפון חזרה מהילד ולא פעם זה גולש למאבק של ממש בין שני הצדדים.

האגו שלנו– הרבה פעמים הטינה למסכים נובעת מזה שהילדים מעדיפים אותם על פני בילוי איתנו. לא תמיד הזמן שמבלים יחד עם הילדים הוא נעים להם, לפעמים הם מעדיפים את הקשר עם המכשיר מאשר אתנו. צחוק הגורל הוא שהרבה מהזמן שאנחנו מבלים עם הילדים, נעשה בשילוב בלתי אפשרי עם הטלפון ואנו לא במאה אחוז אותם. האם זה לא אומר שבעצם אנחנו התחלנו עם זה קודם?

לסיום

לא סתם לקח לי כל כך הרבה זמן לגעת בנושא הבוער הזה, כי משהו בתוכי לא היה בשל.

אבל היום, אחרי שהתנסתי במסכים, אני יכולה להגיד שהתגבשתי.

אי אפשר לרדד את הסוגיה הזאת לשורה תחתונה, כמו כמה זמן מסך את נותנת?

או מתי תקני להם טלפונים?

אלא שבמקרה הזה השלם גדול מסך חלקיו. אי אפשר להכנס לדיון על מסכים, לפני שדברנו על היחסים

עם הילדים שלנו, על גבולות בבית, על נוכחות הורית, על יציבות רגשית, על עצמאות ועידוד למשל…

מחפשים עם מי להתייעץ?

אני כאן

גם בפייסבוק 🙂

עוד בנושאים דומים: איך אפשר לגדל ילדים עם ביטחון?

יחסים עם אחים