למה הורים לא יוצאים לחופשה לבד?

23 מאי למה הורים לא יוצאים לחופשה לבד?

לפני כשבועיים חזרתי מחופשה זוגית, וככל ששתפתי כך שמתי לב שהורים לא יוצאים לחופשה לבדם.

נסעתי ללא פחות משבוע חופשה עם בן הזוג שלי ומהתגובות שקבלתי, הבנתי כמה זה לא מובן מאליו.

 

סיבות למה לא יוצאים לחופשה

לא משנה כמה אנחנו חיים בעידן העושר, כשזה מגיע לילדים שלנו- אנחנו בעלי תפיסות סגפניות:

שאנחנו חייבים להיות עם הילד, שגם הוא צריך להנות מהחופשה,

שאתם כבר משפחה אז צריך ללמוד להיות יחד, שחופשה יחד תהיה מקרבת.

תנו לי להבהיר משהו- אף אחד מהמשפטים הללו לא נכון (בוודאי שלא בגיל הרך).

בגילאים מאוד צעירים, פעוטות ותינוקות לא יכולים להעריך את ההנאה שבנסיעה לחו"ל.

החוויה עוד לא מספיק "נרשמת", כדי שתעשה את העבודה.

במיוחד לאור זה שתפיסת הזמן של הילדים היא אחרת ומכיוון שברוב המקרים נוסעים לכמה ימים בודדים,

ככה שזה לא פרק זמן משמעותי.

אני לא מדברת רק על גילאים קטנים 2-3,

אלא גם על גילאים יותר גדולים 3-7.

אסייג ואומר שאם יש לכם את האמצעים לטוס מספר פעמים בשנה,

אז ברור שזה נחמד לשלב את הילדים מדי פעם אבל זה ממש לא הכרחי.

בואו נשבור את המיתוס הראשון- הורה טוב הוא לא בהכרח זה שלוקח לטיולים בחו"ל.

סיבה שניה- המון הורים לילד ראשון מעלים היא שאף אחד לא יטפל בילד כמו שאנחנו נטפל בו.

אין עוררין על כך שאנחנו מכירים את הילד הכי טוב ושתמיד נרצה בטובתו.

אבל תמיד כדאי להשוות עלות מול תועלת. יכול להיות שנסיעה עם בן הזוג יכולה להיות משמעותית ונעימה הרבה

יותר. ואם נלך עוד צעד אחד קדימה, יכול להיות ש-4 ימים עם בן או בת הזוג בחו"ל הוא כדאיים מאוד,

אפילו במחיר שמישהו אחר יטפל בילד לא בדיוק כמו שאנחנו היינו מטפלים בו.

שאלו את עצמכם: האם צפויה לו סכנה כשמישהו אחר מטפל בו?

האם אנחנו לא גם ככה שמים אותו רוב היום בטיפול של אנשים אחרים (בגן/ מעון)?

מה נרוויח?

או בקיצור- לפעמים שווה להשאיר עם מבוגר אחר לצורך זמן איכות עם בן הזוג.

חשש נוסף הוא שנחזור מטיול ודברים לא יחזרו להיות מה שהם היו.

למשל שיקנו לו או לה הרגלים חדשים לא טובים, שמשהו ישתנה לתמיד…

מניסיון אני יכולה להגיד שאין שום הרגל שיכול להתקבע בארבעה ימים.

וגם אם דברים לא נעשו בדיוק כמו שאתם בדרך כלל עושים, חוזרים מהר מאוד לשגרה.

דווקא אני למדתי שבזמנים שאני לא נמצאת זו הזדמנות לילדים להתנסות בכל מני חוויות חדשות,

שעוזרות לנו להבין אותם יותר טוב.

לא פעם כשחזרתי מטיולים, גיליתי שהבנות שלי אוהבות עוד איזה פרי או ירק, רק בגלל שחשפו אותם אליו.

או מה עוזר להן להכין שיעורים יותר טוב…

כשהילד מטופל על ידי מבוגר אחר (שאנו סומכים עליו), זו הזדמנות להתנסות בדברים חדשים.

הורים שתחושת האשמה מלווה את ההורות שלהם ירגישו ש"עזיבתם" יכולה לפתח אצל התינוק שלהם

איזושהי בעיה. המשפט הנפוץ ביותר הוא "תהיה לו חרדת נטישה".

הרבה הורים שלא יוצאים לחופשה לבד מעידים שהם חוששים שהבן או הבת שלהם ירגישו בחסרונם

עד כדי כך שזה "יפצע" אותם.

הם עסוקים מאוד במה עלול לקרות בזמן שהם לא נמצאים.

גם אם הם מרשים לעצמם לצאת, הם חושבים על הילד כל הזמן, מתקשרים לבדוק עם הכל בסדר

ולא מצליחים לחוות חופש אמיתי.

אף חרדת נטישה לא קורת אחרי כמה ימים. כמובן בהנחה שקיימת התקשרות בטוחה בין ההורים לילדם

ובהנחה שהשארתם את הילד אם מבוגר שמכיר את הילד ויודע לתת לו מענה מתאים.

עיסוק יתר בילד, תוך תחושת אשמה מתמידה היא בעלת נזק גדול יותר מאשר חופשה של כמה ימים.

למה בכלל זה חשוב?

בייעוץ שינה והדרכת הורים שאני נותנת, אני תמיד מנסה לברר,

כמה זמן יש להורים יחד?

מתי במהלך השבוע הם לוקחים את הזמן בשביל עצמם?

הורים שלא יוצאים לחופשה לבד לא מצליחים לעשות פסק זמן ולחשוב על ההורות שלהם.

לרוב הם עובדים "על אוטומט".

רמות התסכול שלהם ותחושת העבדות וההקרבה למען הילדים היא גבוהה.

הם מדווחים על הנאה מועטה מאוד מההורות שלהם.

בהתאמה- הילדים שלהם פחות סקרנים, יותר מפונקים ופחות עצמאים.

 

אם קראת את הפוסט והרגשת חיבור- מוזמן ליצור איתי קשר כדי לראות איך אפשר לשנות!