26 אפר 4 שאלות על השפעות הקורונה על גידול ילדים
בשנה הראשונה, דובר המון על השפעות הקורונה שישארו כאן לדורות. מאז נדמה שהקול הזה קצת נעלם.
אבל אני מרגישה כבר את השינוי בשטח במפגשי הדרכות הורים שאני עורכת.
הילדים שנולדו בזמן ההתפרצות, פברואר 2020, הם היום בני כשנתיים.
מבחינה התפתחותית הם בתקופה שבה הם מתחילים תהליך של הפרדות והתנסות בזירות חדשות.
הם לומדים להגיד "אני" ואמורים לתפוס את עצמם כיצורים אנושיים נפרדים.
השאלות המסקרנות ביותר על השפעות הקורונה
תינוק שנולד מושפע מאוד ממבנה הפנים של הסובבים שלו, הוא לומד המון על העולם דרך הבעות.
הוא שם לב לחיוך, עיוות פה ואפילו לאופן שבו ההורים שלו לועסים.
השאלה הראשונה שמעניינת אותי, אם כן, היא-
איך מוח של תינוק צעיר מושפע מזה שהוא מתבונן בעולם בו חצי מהבעות הפנים מכוסות?
אולי הם ילדים שפחות מושפעים מהבעות פנים. אולי המוח שלהם למד לעשות פוקוס על אמצעי אחר
לצורך השרדות.
אם אני הולכת עם המחשבה הזו אפילו קצת יותר רחוק, אני אפילו יכולה לדמיין שתינוק שלא מורגל לראות חיוך
ופתאום יוצא לעולם ונחשף לחיוכים של אנשים זרים לאו דווקא יפרש את זה כאקט חביב.
משהו בחשיפה של השיניים יכול להתפרש דווקא כמאיים.
הנושא השני שמעניין אותי הוא, העבודה מהבית. עד כה הורים היו יוצאים מהבית כדי לעבוד,
היו עומדים בפקקים, נתונים ללחצים של הגעה ויציאה מהבית.
והיום נדמה שהעולם השתנה לגמרי במובן הזה.
איך עבודה מהבית תשנה סדרי עולם מבחינת היחסים בין הורים לילדיהם?
האם זה יטיב עם היחסים משום שזה מנטרל את הלחצים שכרוכים בלשים את הילדים בבית ולהגיע לעבודה.
האם זה מייצר לחץ במקום אחר, כמו זה שהרבה הורים משלימים שעות עבודה מהבית אחרי שהילדים הולכים
לישון, או עובדים גם לפעמים כשהם לא מרגישים טוב.
ומה קורה כשהילד נשאר בבית וההורה צריך לעבוד (כמו שהיה בסגרים).
הורים דיווחו שזה היה מצב בלתי אפשרי, הרבה גבולות נחצו בשלבים הללו,
הרבה תסכול, כעס וכמובן הרבה הרבה טלויזיה 🙂
השאלה השלישית
השאלה השלישית שמעניינת אותי, היא שאלת מקרו.
האם באמת הדיבור על ריחוק ועל חוסר מגע חלחל לתודעת ההמונים ברמה כזו שקיים ריחוק חברתי
שהוא כבר מובנה בתוכנו.
היום, אם מישהו משתעל לידי, זה לא עובר כמו כלום. זו התנהגות "נרשמת".
אם אותו אדם ישתעל כמה פעמים, אנחנו כבר נתרחק ממנו (אולי אפילו נרגיש גועל).
וזה ממחיש שהתקופה הזו הטביעה בנו התנהגות מתרחקת.
אני רואה אנשים שעומדים להתחבק שואלים "זה בסדר נכון?"
הספונטניות של מגע אחד עם השני כבר התמעטה מאוד וכרוכה בהסכמה של הצד השני בקרבה.
מה זה עושה לאקראיות (ואולי גם לכיף) שבמחווה פיזית אחד לשני?
מה המסר הא מודע של התרחקות. אולי אפילו שקרבה פיזית עלולה לטמון בחובה סכנה קיומית.
מה זה עושה לעיצוב התודעה של הילדים שלנו?
השאלה הרביעית והאחרונה, שאולי הכי מטרידה אותי היא כיצד השתנה היחס שלנו להיגיינה ולחיסונים.
בהקשר להיגיינה, אני תמיד הייתי בתחושה שאנחנו מקפידים מדי עליה…
שילדים גדלים היום בציפיה שידעו לנקות אחריהם מגיל צעיר, יהיו מודעים לזה שאסור לאכול מהרצפה בגיל מוקדם מדי.
רבות הפעמים בהן אני משוחחת עם הורים שברור שהניקיון הוא עניין שסביבו סובב הבית.
תתפלאו לדעת כמה ילדים מחויבים להוריד נעליים בכניסה לבית שלהם וכבר יודעים
שאם אוכלים גלידה זה מגיע עם מקלחת מגבונים יסודית לאחר מכן.
בהקשר לחיסונים, לא אכנס לבעד ונגד לחסן ילדים, אבל עצם זה שקיים דיון-
מרגיש כאילו אמון המוסדות נמצא כאן על הכף.
Sorry, the comment form is closed at this time.