מה זה sharenting? - Peachy - הנחיית הורים ייעוץ שינה
17065
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-17065,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,qode-theme-ver-13.1.2,qode-theme-bridge,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive,elementor-default,elementor-kit-17643

מה זה sharenting?

מה זה sharenting?

אנחנו רגילים לגלול את עמוד הפייסבוק שלנו וללמוד דרכו על השן שיצאה לבת של חברים, על תמונת בייבי-באמפ או אולטרסאונד שמעידה על היווצרות של חיים חדשים אצל מכרים. כל הדוגמאות הללו נכנסות תחת המושג sharenting, הלחמה של המילים sharing ו- parenting.

ה- sharenting היא תופעה חוצת סטטוס ותרבות בעולם המערבי, שמאז היווצרות הרשתות החברתיות מעלה על הנס את החשיבות שבשיתוף של רגעי חיים משמעותיים. אני זוכרת את התקרית המביכה, בה גוונית' פאלטרו העלתה תמונה של בתה ללא הסכמתה לרשת חברתית. תגובת התוכחה של הבת לא אחרה לבוא וזאת לעיני כל מאות אלפי העוקבים שלה.

אז מה רע?

קצת סטטיסטיקה שנלקחה מכתבה בכלכליסט כדי לאמוד את גודל התופעה:

לפי The parent zone, ארגון בריטי שמספיק מידע ותמיכה בנוגע להיבטים דיגיטליים בחיי משפחות, ההורה הממוצע מפרסם כמעט אלף תמונות של הילד שלו עד יום הולדתו החמישי, יותר ממחציתן בפייסבוק. לפי מחקר לאומי על בריאות ילדים שנעשה באוניברסיטת מישיגן, 75% מההורים מגזימים בשיתוף מידע על הילדים שלהם — מפרסמים מידע פרטי, שמאפשר לזהות את המיקום של הילד, או מעלים תמונות לא ראויות. לפי מחקר של חברת אבטחת המידע AVG, ל־92% מבני השנתיים בארצות הברית יש נוכחות אונליין, שליש מהם הופיעו במדיה החברתית כתינוקות שרק נולדו, ולרבע היתה אישיות דיגיטלית עוד כעוברים.

כשאנחנו משתפים מידע על הילדים שלנו, אנחנו מייצרים להם טביעת רגל דיגיטלית שתישמר זמן רב. במקרה שהילד צעיר, אין לו שום השפעה על איך היא נראית, או האם בכלל היה רוצה שתעלה לפלטפורמה דיגיטלית.

כשאנחנו מעלים תוכן מסוים על הילד שלנו, אנחנו יוצרים לו דימוי שהולם את איך שאנחנו רואים אותו ולא איך שהיה רוצה שהעולם יראה אותו. ממליצה לכם לראות את הסרטון הבא שממחיש את העניין.

הפיתוי לשיתוף הוא גדול

רק זמן ומחקרים בתחום יוכיחו זאת, אבל כנראה ששיתוף חיינו ברשת החברתית הפך להיות חלק מחיזוק הערך העצמי שלנו. חשוב לנו להראות הורים דואגים ומסורים. חשוב לנו להשוויץ כמה השלוחה הנרקסיסטית שלנו (=הילד) היא כליל השלמות. לחצני השיתוף והלייק הפכו להיות המטבעות החדשים לערך העצמי שלנו וכשאנחנו מעלים תמונה, אנחנו רק מחפשים לראות "כמה אנחנו שווים".

כשהילד צעיר, אנחנו מרגישים שהוא חלק מאיתנו, הרי מה ההבדל בין להעלות תמונה של אם מניקה, לסרטון של פעוט עושה את צעדיו הראשונים לבין פוסט התלבטות לגבי תהליך הגמילה שאתם עוברים עמו?

אנחנו חייבים ללמוד להפעיל שיקול דעת עם שיתופים ברשתות החברתיות. השיתופים הללו משפיעים על מערכת היחסים הורה -ילד ולעיתים מעבירה מסרים עקיפים אליו ומשתפת בפרטים שאולי לא היה רוצה לחשוף לו היו שואלים אותו. אסור לשכוח שהשאיפה שלנו היא להעמיק את המערכת היחסים האישית עם הילד ולא זו הוירטואלית. 

עשה ואל תעשה, או יותר נכון- אל תעשה

אחד מאתגרי ההורים ששייכים לדור ה-Y יהיה ללמוד איך להכניס את הטכנולוגיה להורות בצורה טבעית לחיים המשפחתיים. עוד 30 שנה אני בטוחה שיהיו כבר המון תאוריות, משנות סדורות וגורואים בשביל שגם גוונית' פאלטרו תדע איך להתמודד עם הבת שלה.

עד אז- אני מציעה על מתודת "כבדהו וחשדהו". אנחנו עוד לא יכולים לדעת איפה תמונות שאנחנו מעלים לפייסבוק מאוכסנות ואילו שימושים היא יכולה לעשות אתם. אגב, בל נשכח שאפליקציות וואטסאפ ואינסטגרם, כולן שייכות לפייסבוק (ולכן גם הגישה לסך כל התמונות של כולנו). אני לא מתכוונת לומר כאן לאמץ אורח חיים סגפני, אלא רק שכדאי לחשוב על התמונה הגדולה. 

לפני שלוחצים על כפתורי ה- share, כדאי שתשאלו את עצמכם של מי הצורך בשיתוף? האם זה מקום בתוככם שזקוק לפידבק, מילה טובה, או ייעוץ. אחרי שאתם מבינים מאיזה מהמקומות זה מגיע, נסו לבדוק האם השיתוף הוא הכרחי?

אני כותבת לכם כמי שחיה את ההתלבטות הזאת כמעט כל שבוע כשאני כותבת עוד פרק מהגיגיי ההוריים. אני יכולה לומר שאני מפרסמת אחרי מחשבה קפדנית עם עצמי על הערך שלהם לקורא, אל מול פגיעה בפרטיות של בנותי. אני כמעט אף פעם לא משתמשת בשמותיהן ולא מתארת במדויק מי אמרה מה. הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת הוא- שכשאני כותבת עליהן משהו, אני מדמיינת אותן קוראות אותו בעוד עשר שנים וחושבת לעצמי מה זה יכול לעשות להן וכך אני עוזרת לעצמי לכתוב בצורה שמגינה עליהן יותר.

אחד הקווים האדומים שלי הוא שאני בשום אופן לא מעלה תמונות פנים שלהן לרשת. הייתה פעם אחת שהעלתי תמונה של שתיהן לאתר, אבל היא תמונה שאי אפשר לזהות אותן ברחוב ממנה. לאורך השנים הקפדתי לבקש מסבים, דודים, חברים לא להעלות תמונות שלהן וחוץ מכמה תמונות סוררות, אני גאה לומר שעמדתי במשימה. גם כאשר היו קטנות, לא הסכמתי שאף אחד יצלם אותן בעירום. גם לא כשהן השתובבו בבריכת הפלסטיק והפיתוי היה גדול.

חלק גדול מהאג'נדה ההורית שלי הוא לתת להן את יכולת הבחירה להחליט בעצמן וכל עוד הן עדין בגיל שאינן יכולות לבחור- איני יכולה בלב שלם לחשוף אותן. אסיים עם נקודה אחרונה למחשבה והיא שכל עוד אין הסדרה חוקית ורגלוציה על הרשתות החברתיות, אני מרגישה שחשיפה שלהן (ואגב חשיפה של כולנו) יכולה להזיק ולכן נראה כי במקרה הזה, הזמן יעשה את שלו.

בחרו בתבונה והעיקר שתבחרו!

בכתיבה נעזרתי בכתבה של כלכליסט כהשראה.

אין תגובות

Sorry, the comment form is closed at this time.