להיות הורה קלישאתי

04 נוב להיות הורה קלישאתי

בתקופה האחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על החיים מפילטר הקלישאה. כשאנחנו הופכים להיות הורים קשה שלא להפוך להיות הורה קלישאתי, הרי התפקיד כל כך מזמן את זה.

פגשתי את זה עם עצמי אחרי תקופת החגים האחרונה כשהרגשתי את אנחת הרווחה ביום שבו הבנות שלי חזרו לגן. כן! קורה גם ליועצות שינה ומנחות הורים שהן מתעייפות מלהיות במחיצת הילדים יום יום. כי גם הסטיגמה שמנחות הורים הן כאלה שלוות, שרק ממצמצות לילדים מה הן רוצות וכבר הוא נעשה- היא קלישאה.

הרגשתי רע עם עצמי על ההקלה הזאת ואז חשבתי לעצמי:

 מה כל כך רע בקלישאה? 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בדירת הרווקים של בעלי בתל אביב. על אחד מהקירות עמדה תמונה הכי קלישאתית של ניו יורק, רקע הבניינים היה בשחור לבן ובאמצע מונית צהובה. תמונה שבברור מעידה על כך שהוא מעולם לא היה שם. מה לניו יורק, העיר המופלאה ולצילום החרוש והלא מקורי הזה!

כך במידה מסוימת אני מרגישה כלפי "ההורה הקלישאתי" המעיד על חוסר יכולת לבחירה עצמאית מודעת, אלא על הליכה בתלם מתוך אינרציה של אנשים אחרים שהלכו באותה הדרך. אני משתדלת בכל מאודי לקבל החלטות עצמאיות, שיש להן בסיס ורציונל ולא כי "ככה עושים". 

גם התחום הזוגי נפוץ בהרבה בקלישאות. לפני כמה זמן ישבנו עם כמה זוגות חברים ושאלו אותי למה אני לא קמה להכין לבעלי קפה. בהתחלה חשבתי שצוחקים איתי, אבל מי שאמר את זה מאוד התכוון למה שאמר. יצאתי מהערב הזה כמו בלון שיצא ממנו כל האויר. מתי תפסק הקלישאה של תפקיד "הבעל" ו"האישה"- "הוא" חושב שהוא מקבל החלטות לבד, אבל בסוף "לה" יש את המילה האחרונה.

אני מסתכלת על הסביבה שלנו, הרבה מהתוכן שאנחנו צורכים ומהחוויות שלנו בנויות על הקלישאות האלה. אנחנו הולכים לסטנד אפ- צוחקים על "האישה" ועל "הגבר", אנחנו צופים בפרסומות אז יש את הפרסומות ל"הורה העייף" שברקע הילדים שלו עושים בלאגן בבית. אנחנו הולכים לקנות מתנה ליום הולדת וישר שואלים זה "לבן" או "לבת", כדי להמשיך לתחזק את הקלישאה שבנות חייבות משהו בצבע ורוד ובנים בכחול.

האם זה משפיע על ההורות שלנו?

תסתכלו על הפיד פייסבוק שלכם מה-1.9, אז נכון שיש מלא תמונות של ילדים מחוייכים עולים לכיתה א', אבל גם מלא תגובות של "הגיע הזמן", או "מתי יפסיקו עם חופשות הקיץ הארוכות", או "רק הרגע הסתיים הקיץ- כבר חגים?!"

התשובה היא- כן, כל מה שנמצא כל הזמן מסביבנו משפיע עלינו וכמובן על ההורות שלנו. אני תוהה, מה הילד שלנו מבין מהורות שהיא קלישאה? הוא מבין שיש הרבה הקרבה בהורות, שהיא יכולה להיות מאוד לא מהנה עבור ההורה הרבה פעמים. היא הורות, שבה התפקידים ההוריים מאוד מוגדרים ולכן היא פחות אמפתית ויצירתית (קראו איך להיות ילדים כמו הילדים בהקשר לזה).

החדשות הטובות-

החדשות הטובות הן ששום דבר הוא לא מאה אחוז רע. יש משהו מנחם בקלישאה, הוא לפעמים מעורר גיחוך ולכן הוא בסיס כל כך טוב למשהו לצחוק עליו. קלישאה היא תמיד נושא מוכר אצל כל הדמויות הקשורות אליה, מאין שפה אחידה ולכן היא מעוררת הזדהות בקרב קבוצת השווים. סביבה אפשר ליצור קהילות, להתגבש ולייצר הוואי קבוצתי. לא מעט פעמים הקלישאה מכניסה וודאות לחיים שלנו ועוזרת לנו לסלול את הדרך בג'ונגל של חיינו.

אני מציעה לכם לעשות אבחון קצר על עצמכם, האם אתם הורים קלישאתיים:

1. השאלה הכי קלה היא- כמה פעמים בחודש יוצא לכם לדבר ולהתנהג בצורה קלישאתית. כדי להמחיש אני נותנת לכם כמה דוגמאות: להתמרמר עם חברות על כמה החופש ארוך, להיות עם הילד בגינה אבל כל הזמן להתעסק בטלפון, להגיד לילד שכשאבא יבוא הוא "יטפל בו".
2. שאלה יותר קשה היא- כמה פעמים ביום אתם מקבלים החלטה בנוגע להורות שלכם שהיא מודעת ושיש מאחוריה רציונל אמיתי. דוגמאות: אי אפשר לקפוץ על הספה, אל תוריד נעליים, אתה תקבל עונש
3. שאלה למתקדמים- כמה פעמים עצרתם ושאלתם את עצמכם:"איזה מן הורה אני רוצה להיות?" "איזה ילדים אני רוצה לגדל?"

אם בא לכם להמשיך את השיח שלחו לי את התשובות: [email protected]