כל הטעויות שעשיתי עם גמילה מחיתולים

16 אפר כל הטעויות שעשיתי עם גמילה מחיתולים

כל ההורים לילדים בגילאי 2.5 בטוח נתקלו בדילמת גמילה מחיתולים בערך בטווח הזמנים הזה. אני מודה- הגמילה היא אחד מהתהליכים שהכי פחות הצלחתי בהם בגידולי בנותי (היום הן בנות 4).

עשיתי כמעט כל טעות אפשרית ואני כותבת לכם כאן את הסיפור האישי שלי, כדי שתלמדו ממנו. לא זה לא אחת משעותי היפות כאמא- אבל זה מה יש 🙂

לפני שאני אתחיל לפרוס בפניכים את הסיפור שלי, אני יכולה לומר לכם שיש הרבה ילדים שהתהליך מרגיש להם טבעי ורגיל. אין עניין, אין סיפור. מסבירים על ההחלפה לתחתונים והילד מסתגל למצב מהר מאוד ובצורה חלקה.

לי לא היה את המזל הזה:

את תהליך הגמילה התחלנו עם אחת התאומות שהיה נראה שכדאי להתחיל איתה (היום אני חושבת שהיה עדיף להתחיל עם השניה דרך אגב) בגיל 1.9 חודשים בערך (בוא נקרא לה תאומה א', כדי לא להתבלבל). נכון שזה מאוד מאוד מוקדם. אני בעיקר חשבתי על עצמי ועל הרצון שלי לגמור כבר עם כמות החיתולים הבלתי נגמרת ופחות חשבתי עליה ועל הצרכים שלה (אמממ רמז, אולי כאן הבעיה?).

בחיפוש אחר מענה הורי מצאתי מאמר של מישהי שבגישה שלה אפשר לגמול בגילאים צעירים. לאחר מכן, הלכתי למפגש בן שעתיים שהסביר על התהליך יחד עם בן זוגי ויחד התחלנו עם האתגר.

חשבתי יותר על הנוחות שלי ולא על האתגר שאני מציבה בפני הקטנה שלי. מצאתי אג'נדה של מישהי שהתאימה לי לעניין הזה והחלטתי שזה מתאים. בקבלת החלטות היה חלק שלם שהיה חסר. רק כדי לסבר את האוזן, התחתונים שקניתי אז- עדין לא עולים על הבנות שלי. הייתי ב- tuneout מהתהליך לגמרי.

אחרי כמה ימים של ניסיון בגישה, ראיתי שזה לא עובד, וגרר תסכול אצל ביתי. ולכן מהר מאוד חזרנו לחיתולים חזרה (אחרי כשבוע).

האירוע הקטן הזה קינן בי ככישלון ובמקום ללמוד ממנו, נתתי לו להשפיע עלי ולייצר אצלי אמונה שגמילה הוא תהליך קשה ושלא ילך לי איתו טוב (את פיגמליון- מכירים?).

כשהבנות היו בנות שנתיים וארבעה חודשים התחלנו בגמילה שוב. הפעם לשתיהן ביחד.

זה היה לקראת חופשת הקיץ לפני שנתיים, קנינו תחתונים (הפעם במידה הנכונה) וסירים. שלושה ימים לפני תחילת התהליך התחלנו לדבר על זה עם הבנות, להקריא סיפורים להראות איפה השירותים וכן הלאה. לגננת הודעתי ברוב רשמיות שאנחנו מתחילים גמילה. היא לא ממש היתה בעד, אבל לא השארתי לה יותר מדי ברירות וכך יצאנו לדרך.

היה שיפור ניכר מהתהליך הפעם, אבל הצרות לא איחרו לבוא. בערך חודשיים לתוך הגמילה (אולי אפילו פחות), החלטתי שלא כדאי להרגיל אותן לעשות בסיר ופשוט העלמתי אותו ביום אחד. בלי הכנה, בלי הסבר… פשוט יום אחד הוא כבר לא היה (לא, אין לי מושג מה עבר לי בראש!). קניתי ישבנון וציפיתי שהן תעבורנה לעשות עליו את הצרכים.

כמעט מיד לאחר היעלמות הסיר, תאומה א' התחילה לעשות קקי בתחתונים. אני לא יכולה לתאר לכם כמה מבאס זה שהילד חוזר מהגן ואחרי שעה עושה קקי בתחתונים. אף פעם אין זמן טוב לתקלות כאלה. באמצע טיול בשדה, באמצע אירוע משפחתי, באמצע הקניון. הילד מתבאס, ההורה מתוסכל ומה אני אגיד לכם- לא משנה כמה ניסיתי להצניע את התסכול שלי- זה לא עבד. לא משנה כמה היו אומרים לי שהיא לא עושה את זה בכוונה (ועוד אז הייתי בעיצומם של לימודי הנחיית הורים), זה לא היה עוזר. כשאתה נוסע בכביש ופתאום מריח את הילד עושה קקי על המושב באמצע נסיעה של חצי שעה, אי אפשר תמיד להבליג. בשלב מסוים התחלתי להסתובב עם מתקן שקיות קקי לכלבים, רק שיהיה לי איך לפנות את התחתונים המלוכלכים מצואה.

תהליך הגמילה של תאומה ב', היה יחסית על מי מנוחות. היא היתה מסתדרת עם ההליכה לשירותים, אבל הייתה נמהרת עם תהליך ההשתנה ומחכה שניה לפני שכבר יוצא לה, כולל שלפוחית קטנטנה שכל 100 מ"ל שמכניסה לגוף היתה מוציאה אחרי בערך 7 דק'. היו המון פעמים שהשתן היה יוצא לה קצת בתחתונים לפני ההגעה לשירותים.

ככה נכנסנו גם לתקופת החורף (למעשה חצי שנה אחרי תחילת הגמילה). באותו החורף החלטנו לעבור דירה.

מיד לאחר מעבר הדירה תאומה ב'- שהיתה מתעוררת בלילה עם חיתולים יבשים, התחילה להרטיב בלילה.

שלב הקריסה

אז מה יש לנו עד עכשיו: תאומה א'- גמולה מפיפי אבל עושה קקי בתחתונים כפעמיים ביום כבר חצי שנה. תאומה ב'- מרטיבה מכנסיים ותחתונים בעקבות אי כניסה בזמן לשירותים ומרטיבה בלילה.

זה היה שלב מפרך מאוד, וקצת אחרי מעבר הדירה הבנתי שאני עושה משהו ממש לא טוב בכל התהליך. התחלתי להתעניין בקבוצות ובפורומים חיפשתי כל מני דרכים לשפר, לשנות.

לא משנה כמה ניסיתי לשנות, להסביר ולהתייעץ- לא הצלחתי לשנות את המצב. הפכתי להיות מאוד מתוסכלת ומאוכזבת מעצמי, מותשת מהחלפות וריח הקקי והמגבונים שדבקו בידיים שלי באופן תמידי, כבר שבעה חודשים. בשלב מסוים פשוט קרסתי ולצערי הרב, תאומה א' היתה עדה להתפרצות רגשות של תסכול וכעס שלי. כיממה לאחר מכן היא הפסיקה לעשות קקי בתחתונים ולא חזרה לעשות זאת מאז.

זה היה רגע מכונן שבו הבנתי כמה ההתנהגות שלי מעצבת את האישיות המתפתחת של בנותי. בדיעבד אני יכולה לראות איך המסר הזה יצר אצלה הדהוד פנימי וחיזק אצלה דברים שיכולים להיות יתרונות אבל גם יכולים לעכב אותה.

השיפור

תראו, יכולתי לקחת את כל התהליך הזה ולהאשים את עצמי בו. אני לא חושבת שזה היה עוזר- לא לתהליך עצמו ולא לדימוי העצמי של הבנות שלי. אבל התחלתי לשים על עצמי זרקור ענק ולחפש את הבעיה אצלי. העבודה המנטלית הזאת עזרה לי בהתמודדות האישית שלי עם התהליך.

אובייקטיבית, מה שעזר לתהליך בצורה משמעותית היא פשוט הגדילה הרגשית והפיזית של הבנות, כמו השלפוחית הזעירה של תאומה ב' שבינתיים גדלה קצת בנפח שלה.

לתאומה א' היתה רגרסיה התנהגותית שאני כמובן הייתי צריכה לספוג ולהכיל, הפעם בלב מלא באהבה וסבלנות.

גמילת לילה היתה פשוטה לתאומה א'. תאומה ב' נגמלה מלילה, אך כאמור לאחר מעבר הדירה החלה להרטיב שוב. המצב החמיר עד כדי התעוררות שלה ושלנו 3 פעמים בלילה כדי להחליף מצעים, להחליף לה בגדים ולנקות אותה קצת לפני שנרדמה שוב. היא היתה עייפה ועצבנית מאוד במהלך היום, כי השינה שלה הופרעה תדיר.

לאחרונה הלכנו להתייעצות עם הומאופת, הצענו לתאומה ב' להשתמש בתחתוני לילה (כמו חיתולי- תחתון שהילד מלביש לעצמו). אני יודעת שיש המון שמתנגדים לזה, אבל הפעם היה לי חשוב לשים את הצורך של בתי במוקד, במקום לשאול "מתי זה ייגמר?" שאלתי את עצמי "מה המחיר של המצב הנוכחי, מול לבישה של חיתול- תחתון?" ומשם התקדמתי. בנוסף, היא כבר בת 4 ואפשר לשתף אותה בהתלבטות וכך גם עשינו. לכן בשיח היום- יומי אנחנו קוראים לזה "תחתון לילה" והוא מוצג כבחירה (אנחנו ממש שואלים אותה לפהי השינה מה היא מעדיפה). בהמשך לזה, התחלנו טיפול הומאופתי (כבר כחודשיים) שאנחנו מקווים שיעזור וגם אם לא- כרגע זה כבר רק עניין של זמן.

מסקנות

בתהליך הגמילה, אנחנו צריכים להיות מאוד מכוונים לצרכים של הילדים: צרכים פיזיים, רגשיים וטכנים. לשים לב להצלחות של הפעוט, איך מתמודד עם הפספוסים (אגב, איך גם אתם מתמודדים עם הפספוסים). זה אומר להסתובב עם הסיר בכל מקום שהולכים (כן, צריך לעשות את זה!), לזכור שאם יושבים לאכול ולשתות איפשהו, צריך לפחות לעשות עצירה בשירותים אחרי כמה דקות. אם אתם עם תאומים- נו… אתם כבר יודעים. האתגר כפול כפליים. ושוב- חשוב מאוד להיות מכוונים לצרכים של הילד. שזאת נקודה שמההתחלה פשוט פסחתי עליה לגמרי. אנחנו מבקשים מהילד הרבה מאוד בגמילה וצריכים לוודא שהוא יכול לעמוד בבקשות הללו, מבלי שהדימוי העצמי שלו יפגע. בהקשר לזה, תנסו לעשות עם עצמכם ניסוי קטן, תעברו על כל המילים המודגשות בטקסט ותבדקו האם אתם מגיעים מהמקום הזה לגמילה. עם עניתם לעצמכם כן- תעצרו! תחשבו שוב על הטרמינולוגיה של המילים.

במקרה שלנו, אין לי ספק שהבעיה כאן התחילה בראש ובראשונה אצלי. אני לוקחת על זה אחריות, אבל לא מלקה את עצמי על כך. הלקאה עצמית לא תקדם אותי ולא את בנותי, היא רק תוסיף לי אשמה ותשתקף דרכי אליהן. אני לא רוצה שיגדלו בצל אשמה. אני רוצה שיגדלו בצל צמיחה והתפתחות ולשם אני לוקחת את זה. לכן גם בחרתי לשתף אתכם בסיפור שלי.

כשנכנסים לתהליך הגמילה צריך להבין שיש כל מני ניואנסים קטנים:

שהילד הרבה פעמים לא יודע בדיוק איך לשבת על האסלה כמו שצריך. או שמתקשה להוריד את המכנסיים עד לאיזור הקרסוליים. או שמוריד את המכנסיים עד למטה אבל לא את התחתונים.

כל שלבי ההיגיינה הכרוכים בעצמאות של גמילה- ניגוב עצמי של הילד, שטיפת ידיים לאחר מכן. איך עושים צרכים בשטח פתוח בלי שירותים מסודרים (במקרה שלי תאומה ב' היתה משתינה על עצמה וגם עלי, באופן כמעט קבוע). איך מתווכים את עשיית הצרכים בשירותים ציבוריים. צריך להסביר שהמשטחים מלוכלכים גם לא רואים את הליכלכוך (לא מבינים את זה בגיל צעיר).

 

אם בחרתם ללכת על זה, אני מקווה שעזרתי ולא הפחדתי. יש תהליכי גמילה שהולכים הרבה יותר פשוט ממה שהיה לי. שיהיה לכם בהצלחה!

בא לכם לשתף אותנו? כנסו לקבוצת הפייסבוק שלנו- Peachy – להורים שרוצים לדעת יותר