25 מרץ פרפקציוניזם הורי
עם הכניסה של דור ה-Y לתפקיד ההורות, התחילה תופעה מעניינת של פרפקציוניזם הורי. אף פעם לא אהבתי את המילה פרפקציוניזם, הרבה בגלל שמשתמשים בה יתר על המידה ולא תמיד בהקשר הנכון. נדמה שהיא קצת מילה מתחפשת- מצד אחד להיות פרפקציוניסט מעיד עליך הרבה דברים טובים, אבל הצד השני של המטבע הוא פשוט בעיה.
שמעתי פסיכולוגית שהתראיינה בנושא ואמרה שהיתה לה מטופלת די "זרוקה" כזאת, מעולם לא היה אכפת לה מהלימודים, או מהיהשגים שלה. ברגע שהפכה להיות אמא היה חשוב לה להניק עד גיל ארבע, להיות בלינה משותפת עם הילדים, להאכיל רק באוכל אורגני, עד שהגיעה למצב התשה גופני ונפשי. לפעמים מרוב הרצון להצליח בתפקידנו החדש כהורים, אנחנו מתחילים להרגיש חרדים ורדופים.
אז מי הוא ההורה הפרפקציוניסט?
ההורה הפרפקציוניסט הוא זה שחש ש"אסור שיהיה מקום לטעויות". הוא מרגיש שצריך להגן על הילד, במקום לתת לו להתמודד. יהיה חשדן כלפי אחרים, ביקורתי במיוחד כלפי דמויות שאמורות להחליף אותו, כמו הגננת או הסייעת בגן.
הורה פרפקציוניסט מונע מהצורך שלו לא "לדפוק" את הילד ולרצות שהכל ייעשה לפי הספר. הוא תמיד ידע באיזה אחוזון הילד שלו, יברר בדיוק למה הוא עדין לא מתהפך בזמן המתאים ויכנס ללחץ מכל תפרחת על גופו הקטן של התינוק שלו.
אם נתייחס לרמה הרגשית של התופעה, מדובר בהורה שמתקשה להתמודד עם חוסר השליטה וחוסר הוודאות שיש בגידול ילדים. הוא יגיב לכך במעורבות יתר, שתוביל לחוסר אונים ואחר כך גם לחרדה.
אלה הורים שמרגישים הרבה תחושה של בושה ואשמה בתהליך הגידול של ילדם. ההנאה מההורות פוחתת מאוד ותלויה באושר של הילד עצמו ובריצוי שלו. 
הפרדוקס
הפרדוקס הוא שהורה פרפקציוניסט מביא את עצמו למצב של lose-lose. בזמן שהוא מנסה לעשות כדי להיות הורה מושלם, הילד שלו צופה בו וגודל, למעשה, בצלמו. הילד רגיש לתחושת האשמה, חוסר האונים והחרדה של ההורה וגדל תוך אוירה שהאחריות לכך היא שלו. במקרים אחרים, הגוננות יתר של ההורה הפרפקציוניסט יכול לייצר ילד בלי יכולת להיות עצמאי, או פשוט יכול להיות מפונק מאוד.
לדוגמא: ליבי היא פעוטה בת שנתיים וחצי. אמה מתפארת בכך שליבי "אף פעם לא בוכה" ושחשוב לה שתהליך ייעוץ השינה יהיה בגישה שאינה תומכת בבכי. במהלך תהליך הייעוץ שארך חודשיים, ראיתי שבכל פעם שליבי עומדת לבכות אמא שלה מציעה לה לאכול ולמעשה כך נמנע הבכי.
אומנם ליבי לא בוכה, אבל נבנה כאן הרגל בעייתי (בכי = אוכל). ברור שגם את ההתניה הזאת יהיה צורך לשבור בשלב מסוים. כך שבעצם, החרדה שלנו במקום אחד מובילה לפיצוי במקום אחר שמובילה לבעיה חדשה.
טיפים
- אני רוצה להציע לכם לעשות תרגיל נחמד- תעצמו עיניים וקודם כל תדמיינו אתכם בסיטואציה הורית מסוימת. אחרי 15 שניות שאתם מדמיינים תשאלו את עצמכם את השאלות הבאות: איזה סיטואציה דמיינתם? מה הרגשתם בסיטואציה הזאת? עכשיו תנסו לדמיין את הילד שלכם בתור הורה באותה סיטואציה. האם הייתם רוצים בשבילו שינהג כפי שאתם נהגתם באותה סיטואציה? האם הייתם רוצים שירגיש כמוכם?
- זאת נקודה ממש חשובה, אז אני רוצה שתקראו טוב. תחשבו על המחיר שאתם משלמים כפרפקציוניסטים: על ההתעוררויות בלילה כדי לראות אם הילד מכוסה, על האטרף שאתם מכניסים את עצמכם רק כדי שתהיה לילד עוגה עם בצק סוכר (למרות שהוא רק בן שנה), על ההתנדבויות המטורפות שלכם לגן או לבית ספר. עכשיו תחשבו על המחיר שהילד שלכם משלם: תחושת התכונה הבלתי פוסקת סביבו, האשמה שכרוכה בכך, החוסר יכולת לטעות, ליפול להכשל…. אחרי שמיפיתם את כל המחירים שאתם משלמים כדי להיות פרפקציוניסטים, תעשו חשבון נפש עם עצמכם- האם זה שווה את זה?
- אפקט המנהרה- פרפקציוניסט טוב רואה את העולם דרך מנהרה, המוקד תמיד נמצא על נקודה צרה מאוד. כל פעם המוקד הוא אחר וככה יותר קל למצוא בו את הפגם. הטיפ שלי עבורכם הוא לנסות להרחיב את הנקודה הצרה ולאט לאט להעלים את המנהרה. לראות את מצבי החיים כיריעה רחבה יותר, יכול מאוד לעזור בפרופורציה של כשלונות וכמובן של ההצלחות.
רוצים לקרוא בנושאים דומים:
Sorry, the comment form is closed at this time.