בניית חוסן בגיל הרך

18 פבר בניית חוסן בגיל הרך

בניה של חוסן בגיל הרך, כמו כל דבר מתחילה בצעדים קטנים מאוד. יש תועלת גבוהה מאוד לבניה של חוסן כבר מגיל צעיר, משום שאז תפיסת החוסן מתבססת ויכולה להשפיע על כל תחומי חיי הילד, החל מהסתגלות לשינויים סביבתיים, כמו מעבר של גן, דירה וכו', ועד לשינויים רגשיים, כמו גמילה או אפילו הזזה של שעת השינה (וכמובן זאת עוד דרך לגדל ילדים לביטחון עצמי).

אבל רגע, קודם קצת רקע- חוסן הוא היכולת של בן האדם לעמידות בפני הסביבה שלו. דארווין דיבר על חוסן גנטי ועל ההתאמה הגנטית שלנו לסביבה בה אנו חיים. אבל חוסן הם מושג גם רגשי. איך אנחנו גורמים לילדים שלנו להיות יצורים סתגלתניים, עצמאיים וכמובן- מאושרים ואופטימים על ידי החוסן.

כאמור נתייחס כאן לחלק הרגשי משום ששם יש מה לעשות.

חוסן מתפתח מתוך היחשפות למצבים שיכולים להיות באופן פוטנציאלי "טראומטיים": מעבר דירה, הולדת אח קטן, מחלה ממושכת ועוד. בראש ובראשונה התינוק/ פעוט ישא עיניים אל ההורה שלו כדי לדעת כיצד יש להגיב במצבים השונים. חשוב להבין, בשנים הראשונות לחיי הילד, הוא הרבה פעמים טבולה ראסה- ואיך שההורה "יצבע" את אותו "לוח", ככה הוא יראה. לכן חשוב מאוד שההורה ישאר קר רוח במצבים שיכולים להיות "טראומטים".

מקרה לדוגמא

מי שמכיר את הבלוג יודע שאני מאוד בעד שיעורים קטנים לחיים וכך יצא שבחודשי הקיץ האחרונים נתקלנו בעוד הזדמנות לזה. היינו בבריכה, יחד עם זוג חברים והילדים שלהם. ברגע של שבריר שניה, הבת שלי קפצה למים בלי מצופים, כי לא שמה לב. אני ובעלי לא היינו בטווח ראיה של הבריכה ואם לא היתה החברה שלי, כנראה שהיה קורה אסון. לקחתי אותה אלי, היא היתה מבוהלת מאוד, חיוורת כמו סיד וספרה לי ברעד שלא שמה לב שאין לה מצופים ולכן קפצה לבריכה. אני קודם כל חיבקתי אותה חיבוק פיזי חזק ואחר כך חייכתי אליה, חיוך רך: "נבהלת?"

היא מהנהנת.

"אני יודעת שאת מאוד אוהבת מים ובריכה. אבל בריכה עלולה להיות סביבה מסוכנת. לכן אמא תמיד שמה לך מצופים. בואי נשים מצופים ונכנס יחד למים."

היא הייתה צריכה לראות שאני ואביה לא מבועתים, אלא מודאגים ברמה שהיא תואמת את הסיטואציה. לפי איך שנראתה, היא היתה מבוהלת מספיק והקמת מהומה היתה רק מייצרת חוויה רב חושית לא טובה.

כשאנחנו עושים "סצינה" אנחנו למעשה מחזקים וחוקקים את הסצינה בזיכרון של הילד שלנו. זיכרון לטווח ארוך עובד כך שכמה שיותר חושים מעורבים, ככה הזיכרון חזק יותר (למשל ריח הבריכה, המגע של חברה שלי שמוציאה אותה מהמים, המים עצמם, האור מסביב, רעשים אם היו וכו').

אלמנט הזיכרון הוא חשוב משום שהוא רלוונטי לכל הגילאים. זה לא פלא שנראה תינוקות לא מווסתים להורים חרדתיים. לכן עניין החוסן תקף לכל גיל.

אחרי המקרה, בתי ידעה לספר (היוזמה לסיפור היתה שלה) למשפחה המורחבת (סבא וסבתא) שלא שמה לב ונכנסה למים בלי מצופים ושזה מסוכן. ברגע שהילד חוזר על הסיפור בעצמו, אנחנו יכולים לראות שיש כאן רמז להפנמה של הפרשנות שלה את הסיטואציה. אתם חושבים שמאז היא לא נזהרת? היא, וכמובן שגם אני.

כמה טיפים

הדוגמא שנתתי היא דוגמא אולי קצת קיצונית. אבל הנושא רלוונטי כמעט לכל סיטואציה: מריבה של הילד עם חבר/ אח, ניסיון לעלות על מתקן בגן שעשועים. בעצם כל מה שקשור בהתמודדות עם אתגר (לא חייב שיהיה פיזי), של הילד שלנו.

כמה טיפים:

1. חשוב מאוד שההורה יהיה מודע למצב הנפשי שלו. תגובה של ההורה מתוך תחושה של דחיה, חרדה, אשמה, כעס, אכזבה- לרוב לא תהיה טובה. זה לא אומר אסור לכם להרגיש את התחושות הללו, אבל לא כדאי להגיב מתוכן (במיוחד לא תגובה מילולית). חכו כמה דקות, תנשמו עמוק. תחכו שהנטיה לתגובת האוטומט תרד קצת.  
2. שיתוף של הילד- חשוב להסביר כל הזמן לילד מה קורה מסביבו: "אנחנו היום בגן השעשועים, ירד הבוקר גשם והמגלשה עלולה להיות חלקה. אם את רוצה לעלות את צריכה להיות זהירה".
3. פיתוח תפיסת מסוגלות- עידוד הילד וחיזוק על הדרך ולאו דווקא על התוצאה: "אני רואה שניסית לעלות על המגלשה וראיתי שאת נזהרת".
4. סמכות הורית- לכל פעילות חייבת להיות מסגרת שמכיר הילד וההורה, גבולות המסגרת ברורים והילד יכול לדעת מה מותר ומה אסור ואם אסור, למה אסור. "אני לא מוכנה היום שתורידי נעליים בגן השעשועים, כבר הסברתי שירד גשם. המתקנים מחליקים והנעליים שלך מונעות את ההחלקה".
5. לגיטמציה לביטוי של רגשות טבעיים. שיקוף של רגש שמאוד הגיוני שהילד ירגיש בסיטואציה: "אני רואה שאת מהססת לעלות על המגלשה כי היא רטובה, את רוצה שאני אעמוד לידך?"
6. עבודה על חינוך בגיל הרך מתוך תפיסת חוסן, חשובה לאין שיעור, במיוחד בתקופה בה אנו חיים. לכן, אם אתם מתקשים, אני בהחלט מציעה ללכת ללמוד את המיומנות הזאת בהנחיית הורים, אצל איש מקצוע. 

 

*הערה: לצורך כתיבת הפוסט נעזרתי בספר של מיקי דורון: טראומה והטיפול בה (2017)