איך כדאי לחנך להשגים?

28 נוב איך כדאי לחנך להשגים?

כולנו רוצים לחנך להשגים טובים את ילדינו. הבעיה היא שהמיומנות לעשות את זה בלי לפגוע בערך של הילד שלנו, היא מורכבת. אנחנו גם צריכים להיות רגישים לילד, אבל גם לחבר אותו למציאות ולומר לו את האמת.

לא מזמן צפיתי (שוב) בסרטון של סיימון סינק, על דור המילניאלס. הוא מתאר שם בהומור רב איך "הצליחו" לגדל דור כל כך מפונק. בחרתי לכתוב על התחום הזה, משום שאני עוסקת גם בעולם התעסוקה וככל שדור ה-Y נכנס לעולם העבודה, כך מגלים יותר על היתרונות והחסרונות של מי שהיו ההורים של הדור.

אחת הדוגמאות הנפלאות שהוא נותן הן שדור המילניאלס גדל בתקופה שבה נהוג היה לתת "מדליית השתתפות". מי שלא מכיר את התופעה, מדובר בזה שכאשר יש פעילות חברתית שיש לה אופי תחרותי, לא מחלקים מדליות רק לילדים שההשגים שלהם היו הטובים ביותר, אלא מחלקים מדליות לכל באי התחרות. לילדים שלא הגיעו להישג כלשהו (כלומר לא הגיעו למדליית זהב, כסף, ארד) מחלקים "מדלית השתתפות". במקור הרעיון מאחורי זה היה לא לפגוע בילדים, לתת לכולם להרגיש שהם היו חלק ושהם חשובים.

אני חושבת שכהורים אנחנו הרבה פעמים חוטאים בזה. לפעמים אנחנו כל כך רוצים לשמור על האגו של הילדים שלנו, כשאנחנו מנפחים הישג כלשהו מעבר לכל פרופורציה. זה נכון בוודאי לילדים מגיל שנתיים ומעלה. בכל פעם שאני חוטאת בזה, אני צופה בעיניים החומות והענקיות של הבנות שלי שרואות עלי- בדיוק את הכוונה. הן היו שם. הן מבינות שהן לא הצליחו במאה אחוז.

כשאנחנו נותנים פידבק כזה, חשוב שניקח בחשבון שגם לילד קיימת הבנה של ציפיה מעצמו. וכשאנחנו מגיבים בצורה מגוננת ומנפחים את הישג הילד שלנו, אנחנו למעשה מעוותים את תפיסת המציאות שלו.

נתקלתם פעם בכל המוזרים שבאים להבחן בתוכניות טלויזיה (ממליצה על דקה חמישים וחמש)? לא שאלתם את עצמכם כל הזמן, איך יכול להיות שאף איש קרוב אליהם לא אמר להם מעולם שהם לא מוכשרים?? זה בדיוק נופל על אותו עניין- עיוות המציאות.

הערכה עצמית גבוהה יכולה להיות חיסרון אמיתי. לא רק שאנשים כאלה הם לא אהודים כמעט באופן גורף, קשה להם יותר לממש את הפוטנציאל שלהם, מאשר לאנשים שההערכה העצמית שלהם מתובלת במעט ספקות.

לא צריך ללכת לצד הקיצוני ולהיות ביקורתיים כלפי הילד. הוא עדיין צריך לחוש קבלה ואהדה. אם הילד נכשל, אפשר לתת פידבק על האופן שבו התכונן, על הדרך. מתוך הבנה שיש לנו השפעה על הדרך ולא על התוצאה.

השגים בשניים- מה עושים כשיש תאומים

נושא ההשגים הוא נושא בוער כשיש תאומים- ההצלחה של אחד מהם מעידה על כישלון אוטומטי של השני. בפעם הראשונה שזה קרה, שתי המתוקות שלי התאמנו בגלגולים על המיטה שלנו. אלה, עשתה גלגול מושלם, בלי בעיה. אמרתי לה "גלגול מצויין" ומיד אחריה, בלי למצמץ זהר עושה גלגול שלא הצליחה להשלים. "אמא, מה איתי? איך הגלגול שלי". גמגמתי בפעם הראשונה, לא ידעתי מה להגיד. אם הייתי אומרת שהגלגול שלה יפה, זה היה שקר מוחלט. אבל למה דווקא היא, שכל כך ערנית לסביבה ולביקורת- היא זאת ששואלת??

אמרתי לה "הגלגול שלך היה בסדר". לא מספיק זה, היא: "למה לא מצויין אמא?" אני:"כי הוא לא היה גלגול מצויין". המבט שעל הפנים שלה היה קורע לב. אבל אמרתי לה מיד אחר כך "נכון שאת צובעת במחברת מאוד יפה ולא יוצאת מהקווים? זה רק שלך. את הכי טובה בזה. על הגלגולים את צריכה יותר להתאמן."

אני לא יכולה להגיד שלא כאב לי. אבל פיתוח הייחודיות וההשגיות בתאומים, זה מלאכת אומן. זה מתחיל מהתגובות הספציפיות האלה מגיל צעיר. הייחודיות חשובה מאוד לפיתוח תחושת ה"עצמי" בתאומים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

 

אם חשוב לכם לדעת עוד איך לעודד השגיות אצל ילדים להשתמש פחות במילה לא, היא עוד דרך.