הרגרסיה- סיפור התמודדות אישי

28 אוג הרגרסיה- סיפור התמודדות אישי

הרגרסיה היא תהליך טבעי אצל בני האדם. גם גלי הים מתקדמים קדימה ואחורה, יש את תנועת השפל והגאות. הנה סיפור ההתמודדות שלנו מהעת האחרונה.

אחרי התנהלות לא טובה מצד צוות הקייטנה במהלך הקיץ, זיהוי נורות אדומות שקפצו לי בנוגע להתנהלות הצוות ובשילוב עם עוד כל מני שינויים שהיו במהלך הקייטנה, החלטתי שאני שולפת את הבנות (בנות 3.8 שנים) שלי בבת אחת מהקייטנה ולא מחזירה אותן לשם יותר.

השינוי היה קיצוני מאוד, הבנות שלי לא נפרדו מהחברים שלהם ומהצוות, אלא ביום בהיר אחד לא חזרו יותר. הן לא עברו הכנה ולא מספיק תקשרתי להן את המעבר הזה. כמובן גם שלא יכולתי משום שההחלטה לא להחזיר אותן לגן היתה מיידית גם עבורי.

התחלתי לחפש קייטנה חדשה ואחרי שלושה ימים שהן היו איתי בבית- מצאתי. הקייטנה החדשה היא עם צוות אחר, עם טווח גילאים אחר של ילדים, ברוח אחר- שם אפשר להיות חופשיים יותר, לטפס על עצים, להצבע בגואש, להכנס לבריכה שהגנן (כן, גנן) מילא להן. בקיצור קייטנה באוירה אחרת.

אבל זה לא מונע מהרגרסיה להגיע והיא כמובן- לא אחרה לבוא.

איך זה נראה?

אלה התחילה לראות מפלצות בלילה, סרבה ללכת לישון. כל פעם שהלילה ירד אמרה שהיא מפחדת להכנס למיטה וחזרה לעשות פיפי בלילה במיטה (איזה כיף?). וזהר- התעוררה לעיתים תכופות ואמרה שהיא רוצה אותי.

במשך כמה לילות מצאנו את עצמנו קמים כל שעה כדי להחזיר את הבנות למיטה שלהן.

אחד הגבולות הברורים אצלנו בבית הוא- לא ישנים עם אמא ואבא במיטה, מגיל מאוד צעיר.

אני נתקלתי בדילמה- האם אני מוותרת על החוקים והגבולות לטובת הסיטואציה, או שאני צריכה להקשיח אותם דווקא כדי להכיל את בנותי? ומה המחיר שאני אשלם?

ישבתי וחשבתי עם עצמי, תצפתתי על ההתנהגות שלהן, שוחחתי עם משושי והגענו למסקנה שברגרסיה הזאת, אנחנו צריכים ללכת איתן ולתת מענה לצורך שלהן בנוכחות הורית מתמידה.

זה אומר שכשהן קמות בלילה, אנחנו איתן. לילה אחד אפילו ישנתי אתן על מזרון ששכב על הרצפה. אומנם קמתי עם כאב גב נורא, אבל השינוי עליהן היה ניכר. העוצמה של הפחד של אלה פחתה, זהר הפסיקה להתעורר בלילה.

פיניתי זמן במהלך היום כדי להראות להן שאין מפלצות ועשינו ניסוי איך החדר נראה בחושך ובאור. שיניתי את טקס השינה ואפשרתי יותר זמן להרדמה איתי. לילה אחד- למרות הגבול שלנו בבית לא לאפשר שינה אצלנו במיטה, החלטתי שהפעם הנסיבות מאפשרות את שבירת הגבול, על מנת לאותת לבנות שאנחנו רואים אותן ואת הצורך שלהן בקרבה שלנו.

ראיתי שבסביבת הקייטנה הקודמת שלהן יש פעילות שסביר שהחברים משם יגיעו אליה. הלכנו לשם ובאמת כמה מחבריהן הטובים היו שם, מה שאפשר נחמה שלהן עם חברות וחברים שהן מכירות. השבוע נלך ליום הולדת של חברה מהקייטנה הקודמת, שם הן תוכלנה להפרד מהחברים בצורה יותר מסודרת. עדכנתי את הורי הקייטנה שזאת תהיה הפעם האחרונה שנתראה, רק כדי שזה יהיה להם בראש.

אני מאפשרת להן לדבר על הצוות, למשל זהר רצתה שאכתוב לה בקו מקווקו (היא עוברת על זה אח"כ עם עיפרון) את שמות חברי הצוות וילדי הגן, אז זה אותת לי שהיא עדין חושבת עליהן ומרגישה קרוב.

הן עדין לא יצאו מזה במאה אחוז, אבל חל שיפור- הן חזרו לישון לילה מלא.

חזרה למחיר שאני שלמתי- אני התהלכתי שבוע כמו זומבית. הייתי עייפה מאוד וההתנהלות עם הבנות חייבה אותי להיות סבלנית אליהן למרות שעות השינה המועטות שצברתי. היה לי פחות זמן איכות עם משושי והוא היה מי שהשלכתי עליו את כל תופעות הלוואי של העייפות המצטברת.

מה הרווחתי? ברמה ההורית, חיזקתי את הקשר שלי איתן והעברתי להן מסר של נוכחות הורית מיטיבה, תקשרתי להן שאני רואה אותן, גם במילים וגם במעשים. שבירת הגבולות גרמה לנו לכיף משפחתי שאפשר להן קצת להרפות מההסתגלות המתישה לשינויים הרבים שעוברים עליהם.

למדתי על איך נראית רגרסיה אצלן, מה שיעזור לי בתחילת השנה, כשהן תעבורנה את השינוי הגדול ביותר עד כה- פיצול של כל אחת לגן אחר.