אחריות הורית

21 אוג אחריות הורית

כהורים אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי אנשי המקצוע הפוגשים את ילדינו, ובאופן הזה לפתח את האחריות ההורית שלנו. שימו לב! אני אומרת את זה בזהירות רבה משום שאל לנו להיות הורים מנג'סים, משום שניג'וס יבוא על חשבון הילדים שלנו- No doubt!!!

בואו נבחן על ידי כמה דוגמאות:

לבנות שלי היתה רופאה שנחשבת לרופאה טובה מאוד. רק שבממוצע כל שתי בדיקות שלה הובילה אותנו למיון. במיון, כשהיו רואים איזה רופאה הפנתה אותי, הם היו מגלגלים עיניים. בתמימותי, בהתחלה,לא הבנתי למה. אחרי הכל ה-רופאה, ה-מומחית שלחה אותי לשם- אז כנראה אני צריכה להיות שם.

אחרי חודשים ולא מעט ביקורים במיון, היה מקרה אחד שהיא בקשה שתאומה אחת תעשה צילום רנטגן מידי. על צילום הרנטגן הופיע כתם בהיר, אז היא בקשה שתעשה עוד צילום רנטגן אחד. הכתם לא נעלם בצילום השני, אז היא בקשה שנלך לבית חולים כדי ששם- יעשו לה עוד אחד…. זאת אומרת, שהבת שלי היתה אמורה לעבור 3 צילומי רנטגן בטווח של יומיים.

הגענו לבית חולים, ושם ראו את הממצאים. מכיוון שלא היו כל תפעות נלוות לכתם החליטו לשחרר אותנו ועוד היום אין לי מושג אם הוא עדין שם או לא.

תבינו- לכל איש מקצוע יש אג'נדה. האג'נדה היא נגזרת של סך כל החוויות, המחשבות, הזיכרונות, שאותו איש מקצוע צבר גם כאדם וגם כאיש מקצוע. וכשאנחנו בוחרים מי יטפל בילדים שלנו, אנחנו בוחרים את האג'נדה שלו בין היתר.

האג'נדה של הרופאה ככל הנראה היתה שאם יש ספק- אין ספק. גם במחיר של לעשות צילום רנטגן לילדה בת 3 , 3 פעמים במהלך יומיים. אני לא מאשימה אותה. היא אחראית! מבחינתה היא עשתה את הכי טוב, היתה הכי יסודית. אין סיכוי שיבואו אליה בטענות.

אבל אני כאמא- צריכה לדעת מה האג'נדה ההורית שלי. מה אני מוכנה ולא מוכנה שהבת שלי תעבור. אני המגנה האוטלטימטיבית של הילדים שלי. אני לא רופאה ואני לא יכולה להבין מצבים רפואיים כמו רופא. אבל אני לא מוכנה שאיש מקצוע שכל הזמן חושב על "הספק" יטפל בביתי, יקבע כמה צילומי רנטגן תעבור, יחליט שהיא צריכה ניתוח בכל מקרה, שהיא צריכה שידקרו אותה במחטים ויתנו לה תרופות.

אני כן יכולה לבחור רופא שהאג'נדה שלו יותר קרובה לשלי, כדי שאוכל להבין את השיקולים המקצועיים שלו. האג'נדה שלי אומרת שאני לא מנהלת אירוע רפואי עם הילדה שלי באופן היסטריוני ולכן- אחרי כמה תקריות כאלה, אני הבנתי שהרופאה לא מתאימה ועברנו לרופאה אחרת.

אחריות הורית נובעת מהאג'נדה ההורית שלנו

בואו נבחן דוגמא נוספת, כבר כתבתי כאן על הקייטנה הלא מאוד מוצלחת של הבנות שלי בגן. הצוות של הקייטנה היה אותו צוות של הצהרון.

חשוב להבין את ההבדל הבא: הצוות שמוגדר כצוות הגן (נכון לגני עיריה)- יהיה עם גננת שכפופה לפיקוח, היא למדה בערך ארבע שנים להיות גננת והיא מוסמכת לכך. היא יודעת להתמודד עם הילדים ולהבין את הדינמיקה ביניהם. היא אחראית לתוכנית הלימודים והעשרה של הילדים. היא מומחית ויש להתייחס אליה ככזאת. היא מקבלת עזרה מסייעות שעברו כברת דרך במערכת החינוך, או רוצות להכנס אליה והן נחנכות תחת הגננת.

הצוות של הצהרון- לרוב יהיה צוות לא מקצועי, שמעביר כל מני פעילויות לילדים. הוא אינו בעל הכשרה ממוקדת בזה.

אין לי כל כוונה להעליב במה שאני כותבת, אני פשוט מתארת עובדות כפי שהן. כמובן שיכולים להיות צוותי גן פחות טובים וצוותי צהרון יותר טובים.

בכל אופן כשהקייטנה התחילה ראיתי שינוי על הבנות שלי, הן היו חוזרות מאוד סימפטטיות מהגן, עצבניות ועייפות. יום אחד הגעתי ואשת הצוות אמרה לי שאחת מהן בוכה כבר חצי שעה והיא תתן לה עוגיה כדי שתרגע "מקודם נתתי לה וזה עזר". אני לא אהבתי את זה, משום שאני לא מאמינה בלהרגיע ילדים באמצעות אוכל. חוץ מזה, קבלתי את התחושה שאחת התאומות יותר מקשה על הצוות ולכן היא פחות אהובה ומקבלת יחס חסר סבלנות. הצוות היה מדבר עליה הרבה, "היום עשתה ככה וככה", "היא לא יודעת לקבל סמכות", זה הדליק נורה, בעיקר משום שבבית היא אינה כזאת.

התחושה הזאת ליוותה אותי איזה זמן, אבל לא נתתי לה להשתלט עלי, קצת דברתי על זה עם משושי (בעלי) ובעיקר הייתי מאוד ערנית.

לא הרבה זמן אחר כך, מסיבות לא ברורות, החברה המפעילה של הקייטנה החליטה שמעבירים את הקייטנה למבנה סמוך אחר. בבוקר המעבר קיבלנו הודעה מאחראית הקייטנה "למישהו יש מקרר להביא לנו?". מה שגרר התכתבות ממושכת לאורך כל היום בוואטסאפ.

מבחינתי זה היה כבר ברור שלא אשאיר אותן שם. אספתי אותן מהקייטנה באותו היום. ראיתי את האוירה שהצוות היה שרוי בה וגם את הסביבה הפיזית שהילדים היו נמצאים בה (היא לא היתה רעה כל כך, אבל לא התאימה בעיני לאיכלוס של כ-30 ילדים).

ולהלן המשוואה שהתהוותה בראש שלי:

וכך קבלתי את ההחלטה להוציא אותן מהקייטנה.

לסיום, כשהאג'נדה ההורית שלנו ברורה, קל לנו לקבל החלטה ממקום שקול. אנחנו לא נעים בחוסר וודאות ואין אונים מצד אחד לצד אחר והופכים לחרדים. אנחנו בוחנים את הנתונים, מגלים ערנות, מתייעצים עם בן הזוג ועם הורים אחרים ומקבלים החלטה שתתאים לילד ולנו.