מה גורם לנו להתאהב בתינוק שלנו?

19 יונ מה גורם לנו להתאהב בתינוק שלנו?

אז למה כל כך חשוב לענות לצרכים של התינוק שלנו בזמן? מעבר לסיבה הברורה, שאנחנו אמורים לדאוג לו, כי זה התפקיד שלנו.

מחקרים מראים שיש לכך הסבר פיזיולוגי. הכירו את ה-אוקסיטוצין. האוקסיטוצין הוא הורמון קדום שבעבר היה עוזר להשרדותו של האדם בתנאים קשים, על ידי מגע גופני קרוב.
התפשטות אוקסיטוצין בגוף של התינוק מחזקת את תחושת הביטחון ואת הקשר בינו לבין המטפל העיקרי שלו. בטווח הארוך, מבחינה פסיכולוגית, תחושת הביטחון הזאת צומחת להבנה שהעולם הוא מקום בטוח, לתחושת ערך עצמי גבוהה ולתחושת מסוגלות, אופטימיות ועוד..
בנוסף, האוקסיטוצין עוזר לפיתוח הקוגנטיבי של התינוק וליכולות רגשיות מורכבות אצל אנשים מבוגרים כמו, חמלה ואמפתיה. מי שמובילה את תחום המחקר הראשי בארץ (ולדעתי גם בעולם) היא ד"ר רות פלדמן. כך שאם אתם רוצים לשמוע עוד, אתם מוזמנים לקרוא מחקרים שלה.

אבל בואו נתחיל רגע מההתחלה-

האוקסיטוצין, מופרש אצל האישה בזמן ההיריון, הלידה וההנקה ומסייע לה ליצור קשר עם התינוק, לדאוג לו ולטפל בו. אצל אבות הוא מופרש בעת אינטראקציה חברתית וקשרים בין-אישיים, ובהם אינטראקציה חיובית עם התינוק. למעשה, הפרשת ההורמון מעודדת התנהגות הורית חיובית עם התינוק, והתנהגות זו מעלה את רמותיו בגוף. מעניין שבאחד המחקרים במעבדה נמצא כי בחודשים הראשונים לאחר הלידה רמותיו של האוקסיטוצין אצל אבות זהות לאלו של אימהות, מה שמצביע על האפשרות שלאבות היכולת הביולוגית להיקשר אל התינוק במידה דומה לזו של האימהות. עוד נמצא כי התנהגות זו של אבות אף השפיעה על רמות האוקסיטוצין אצל התינוק ועוררה אצלו התנהגות חברתית גבוהה יותר כגון חקר הסביבה ויצירת קשר עין. כלומר, נוצר מעגל של פידבק חיובי שבו הפיזיולוגיה וההתנהגות של ההורה והתינוק משפיעות זו על זו. במחקר נוסף במעבדה נמצא כי שאיפת אוקסיטוצין עוררה התנהגות אבהית חיובית עם התינוק כגון מגע ממושך יותר, דיבור חיובי ועידודו לחקור את הסביבה.

אוקיסטוצין עוזר מאוד לתהליכי למידה של התינוק. לכן לאוקסיטוצין יש קשר הדוק עם היכולת של התינוק ללמוד להרדים את עצמו.
האוקסיטוצין נקרא גם הורמון האהבה, משום שהוא חלק מהמערכת הביולוגית שלנו שמאפשרת לנו לאהוב. לכן, הוא לא רק מופרש בהריון ובהנקה, אלא גם אחרי סקס ובהתאהבות בבן/ בת זוג.
מניסיון אישי-
המערכת הזאת מדהימה, אבל גם פגיעה מאוד. במהלך הקריירה שלי עבדתי עם ילדי אומנה שגדלו בתנאים קשים של חוסר מענה לצרכים. לפעמים חוסר המענה היה לצרכים בסיסיים ולפעמים החוסר במענה היה לצרכים פחות בסיסיים, כמו הבעת חיבה מילולית וגופנית.
המאפיין של הילדים הללו, הוא הקושי שלהם ביצירת קשר. הם יוצאים מנקודת הנחה שהם יכולים לסמוך רק על עצמם, "בוחנים" הרבה פעמים את הסביבה שלהם. תהליכי הלמידה אצלם, הם פחות טבעיים ולכן הרבה פעמים הם לא האמינו שהם מסוגלים להצליח בבית ספר, או במסגרות אחרות.